<h1>ספר החינוך מצוה קע"ח</h1>
<h2>דף ב:</h2>
שיהא הזב טמא ומטמא את אחרים, שנאמר [ויקרא ט"ו] איש איש כי יהיה זב מבשרו וגו' וזאת תהיה טומאתו וגומר, ובא הפירוש מבשרו כלומר זב מפי האמה, וכמו שדרשו זכרונם לברכה כי יהיה זב, יכול זב מכל מקום יהא טמא, תלמוד לומר מבשרו ולא כל בשרו. אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדון דין, טמא בזב טמא בזבה, מה זבה מן המקום שהיא מטמאה וכולי. ועניין זיבה הוא שיוצא מן האדם מפי האמה כעין לחה ואין לו ביציאתו תאווה ולא הנאה, ואמרו זכרונם לברכה [נדה ל"ה ע"ב] שהוא דומה למי בצק של שעורים, וכמו כן דומה ללובן ביצה המוזרת, ושכבת זרע אינו כן כי הוא ידמה ללובן ביצה שאינה מוזרת, וזהו החלוק בהן להכיר בין זה לזה. וצוה הכתוב שכל מי שיקרה בו עניין זה שיצא ממנו זיבה שיהא טמא ומטמא עד שיטהר, ובא הפירוש שאינו טמא משום ראיית פעם אחת בלבד אלא בשתי ראיות, כלומר שיזוב ממנו אותו עניין שתי פעמים באין סמוכין או חלוקין, ובלבד שיהיו ביום אחד ושלא יזובו בפעם אחת ממש, ואין לו שיעור אלא אפילו כל שהוא. וזהו אומרם זכרונם לברכה [מגילה ח' ע"א] מנה הכתוב שתים וקרא טמא, שלש וקרא טמא, הא כיצד, שתים לטומאה ושלש לקרבן, כלומר שאף על פי שהוא טמא בשתים לא יתחייב להביא קרבן בטהרתו עד שלש. ומכל מקום אם ראה ראייה אחת ארוכה כשלש ראיות שנמצא מתחילתה ועד סופה כשתי טבילות ושני ספוגין הרי זו נחשבת כשלשה ראיות ומביא קרבן. משרשי המצוה לפי שהשם ברוך הוא הרחיקנו מאד מן המותרות וצונו להיות קדושים וישרים בענין המאכל והמשתה ובכל שאר ענייני האדם, ואין ספק כי ענין הזיבה יקרה באדם בצאתו מדרך היושר בהתמדה במאכליו ושקוייו ויגדל בגופו מתוך כך אותו המותר הסרוח המאוס והטמא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה [קדושין ב' ע"ב] דרכא דמיכלא יתירא לאיתויי לידי זיבה, והודיעתנו התורה שהאדם שיהיה בו כן נקרא טמא, והטומאה שם כולל כל דבר נמאס ונאלח. ובהרחיקנו מזה נקנה בנפשנו מדת היושר וההשויה בכל דעתנו ובכל כחנו, ומזה הענין הוא שאינו טמא בראייה אחת, לפי שלא נתחזקה בגופו אותה הלחה כל כך, והמיעוט הזה איננו הוראה להיותו מורגל הרבה לצאת מדרך היושר, וכיון שכן אין ראוי לטמאו במועט, כי האדם בנוי בענין שאי איפשר לו בשום צד להנצל שלא לצאת מקו היושר כלום, אבל בצאתו הרבה אז יקרא אשם וראוי להיותו טמא. ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה [זבים פ"ב מ"ב] בשבעה דרכים בודקין את הזב, במאכל ובמשתה בקפיצה במשא בחולי במראה בהרהור, כלומר ואם אירע לו מפני זה אינו טמא, לא תסתר טענתנו זאת בזה, כי הענין הוא שיש לנו לבדוק אם נהייתה הזיבה בו בדרך מקרה של פעם אחת, ואין לטמאו בה או נהייתה בו חזקה בגופו מתוך הרגל רע שהורגל פעמים רבות וראוי לטמאו. וכן כתב הרמב"ן זכרונו לברכה וזה לשונו. וטעם טומאת הזוב מפני היותו חולי כבד מן החולאים הנדבקים, עד כאן. ואילו יהיה מצד המקרה כלומר מאחת מן הדרכים הידועים לא יהיה חולי נדבק ואין ראוי לטמאו. וזאת הבדיקה אין עושין אותה כי אם בראייה שנייה לפי שאין טומאת זיבה אלא בשתי ראיות, כמו שאמרנו, שכן בא לנו הפירוש האמתי. דיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה שהזב מטמא המשכב והמושב והמרכב בחמשה דרכים, ואלו הן, עומד יושב שוכב נתלה נשען, ופירוש מרכב הוא אותו הלוח שהוא בכלי העשוי לרכיבה הנקרא ארצון, שאין לומר שיהא אותו שיושבין עליו, דאם כן היינו מושב, וזה דבר ברור. ויתר פרטיה רבים מבוארים במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת זבים. ונוהג ענין זה שבעל זיבה נקרא טמא בכל מקום ובכל זמן, אבל עכשיו בעונותינו שאין לנו מקדש ולא טהרות אין לנו לחשוב טומאת הזב במצוה נוהגת, לפי שאין לנו לעשות בענין הזיבה שום דבר, ובזמן הבית נוהג להביא עליה קרבן. ועובר עליה ונכנס למקדש או אכל קדש קודם שיטהר ביטל עשה מלבד שיש עליו עונש, כמו שכתוב למעלה.
